ירושלמי- מודים כברכה בפני עצמה...

אשר החזן אומר את ברכת "מודים" בחזרת הש"ץ, כולם מודים יחד איתו. הלכה זו מובאת בשני התלמודים. 

לשון הבבלי (סוטה מ): "בזמן ששליח צבור אומר מודים, העם מה הם אומרים? אמר רב: מודים אנחנו לך ה' א-להינו על שאנו מודים לך", ואז מביאים נוסחים נוספים, והמסקנה היא לומר את כולם, וכך אנו נוהגים. 

בירושלמי יש שתי תוספות על הבבלי.

לשון הירושלמי: "תנא רבי חלפתא בן שאול: הכל שוחין עם ש"צ בהודאה." מנהגנו להשתחוות מעט במודים, מבוסס על הירושלמי הזה. 

והנוסח: "רבי בא בר זבדא בשם רב: מודים אנחנו לך שאנו חייבין להודות לשמך תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית ברוך אתה ד' א-ל ההודאות."

בירושלמי הציבור מברך ממש ברכת "מודים", בנוסח מעט שונה מהחזן, עם חתימת הברכה כמו שהחזן חותם. (נראה בפשטות שלפי נוסח הירושלמי גם החזן חותם "א-ל ההודאות", כמו הציבור.)

(הפוסקים כתבו שיש לחתום "ברוך א-ל ההודאות", בלי הזכרת השם, וזה מפני שיש ספק אם לחתום, כי הבבלי לא הביא חתימה.)

לסיכום, בבבלי זה לא ברכה, אלא אמירת הודאה יחד עם ברכת ההודאה של החזן. לעומת זאת בירושלמי הציבור ממש מברך, ואף שוחה יחד עם החזן בתחילת הברכה.

מה שורש ההבדל בין התלמודים?

ברכת ההודאה אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מתפילת שמונה עשרה. לכן לא שייך שהציבור יברך ברכה זו בלבד. החשיבה בבבלי היא פרטית, ולכן תפילת החזן אינה נחשבת תפילת הציבור ממש. אף שניתן לכוון לצאת ידי חובה. לכן בבבלי מבינים שאין זו ברכה, אלא אמירת הודאה יחד עם החזן. 

אבל בירושלמי החשיבה היא כללית. אפילו שהחזן הוא זה שמוציא מפיו את הברכות, זה נחשב שהציבור כולו מתפלל יחד איתו. ומתוך כך שייך שהציבור כולו יבטא בפיו את ברכת ההודאה, כחלק משמונה עשרה ברכות שהציבור מתפלל ע"י פיו של שליח הציבור. 

והדברים מאירים לאור דבר הרב קוק:
"... בארץ העמים הטמאה אי אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה, המחולקת ומנוכרה, היא הרודה בכל מערכי החיים, ועם כל ההתאמצות לנשום נשימה ישראלית ולהשכיל אל הסוד של העולם האחדותי, אויר ארץ העמים מעכב... מסוגלת היא ארעא דחשוכא לפלפול הפרטים, הבא מתוך הפרוד, אבל חכמת האורה רק בארץ האור נמצאת, אין תורה כתורת ארץ ישראל."